היי, היינו היום, אני ושתי בנותיי בפעילות והצגה "נסיך תרנגול". היצירה היתה, מעניינת, מלמדת ומרגשת. הדלקת הנרות היתה משעשעת, עם שירה בשפת הסימנים וכמובן מהנה... אדיבות עובדי בית הקפה :) ההצגה ריגשה מאוד, אותי! הבנות צחקו ונהנו, השתתפו ושאלו שאלות. אך אני בסיום מאוד התרגשתי. יפה ונוגע ללב לראות איך אנשים עם קשיים, בעיקר קצרי רואי, מצליחים לעשות כמעט הכל כמו כולם. מאחלות לכם הצלחה גדולה בהמשך!!

רויטל, לירז ועדן שקרצ'י
2011-12-29

חברים יקרים כל מי שתרם, הגה מימש את הרעיון מגיע לו פרס ענק זוהי חוויה שאין כמותה, מפגש עם אנשים מדהימים, מחייכים , מחבקים ואוהבים. חבריי ואני יצאנו נפעמים ביותר מהיכולות הגדולים שהפגנתם למרות המגבלות הבריאותיות. צריך להעביר מסר לכולם שכך יש להתנהג מעתה ועד עולם. לשמוח בחלקך לקבל את השונה שבך לחייך אל העולם שמחייך אליך בחזרה. אם במגע ותחושה והכל באהבה גדולה. שתצליחו בכל אשר תיפנו. למדתי מכם כמה מילים שאני משננת כל הימים שאוכל לתקשר עם כל אדם בלי פחד שהוא לא יבין אותי. כמה כוח נתתם לנו אתם לא מתארים תודה מכל הלב

יוספה יקבי רמת הגולן
2010-07-27

חוויה על חושית! צפיתי בהצגה מדהימה "לא על הלחם לבדו" פשוט מדהים אין לי מילים לתאר כמה נהנתי לא רציתי לצאת משם! מיד לאחר מכן נכנסנו לאכול במסעדת "בלק-אאוט" מסעדה שאוכלים בחושך מוחלט. צוות המלצרים פשוט מקסים והאוכל מעולה!!! לא הפסקנו להנות אפילו לרגע אחד! למדתנו להכיר את עולם החושך והדממה אך גם להבין כמה המגע האנושי מחייה את האדם! תודה רבה לצוות המקסים זכינו לשירות חם ולבבי הכל היה באמת מושלם!! תודה חובה לבקר

עדית
2010-06-17

שלום לכולם, הייתי שלשום בתיאטרון "נא לגעת" בנמל יפו. המקום מתוחזק כולו על ידי בעלי מוגבלויות בראיה ובשמיעה. בתיאטרון זה ניתן לצפות בהצגה, שכל שחקניה הם חרשים עיוורים. ההצגה מתרחשת תוך כדי הכנת לחם ע"י השחקנים וסיפור קשיהם היומיומיים בעקבות מוגבלותם. כל השחקנים, למעט אחד, הם חרשים מלידה שאיבדו את מאור עיניהם במהלך שנות ההתבגרות. השחקן השונה הוא אדם שנולד עיוור ואיבד את חוש השמיעה כתוצאה ממחלת דלקת קרום המוח בילדותו. ההצגה השאירה בי רושם כה כבד, שאני עדיין לא מתאוששת ממנו. אני ממליצה בחום להגיע להצגה ולצפות באנשים יוצאי דופן, שמצליחים להתמודד למרות הקשיים הרבים. בהצגה ההתנהלות של השחקנים היא בעזרת שפת הסימנים של העוורים חרשים, שזו שפה שונה מן השפה המוכרת לנו מן הטלוויזיה או כל אמצעי אחר. החברים מעבירים מידע מאחד לשני עד שמגיעים לאדם שיכול לדבר, והוא זה שאומר את דבריהם. בצד הבמה עומד אדם שמעביר את המלל לשפת סימנים "רגילה" וכן יש מסך עליו מוקרן המלל המדובר, למי שלא מבין את הדברים הנאמרים. במקום נמצאות גם בית קפה ומסעדה שניהם חלביים וכשרים.. בית הקפה "קפיש" בו כל המלצרים חירשים. כל ההתנהלות שלהם היא בשפת הסימנים, אך להפתעתי למרות שאין אני מכירה כלל את שפת הסימנים הבנתי כל מה ש"נאמר" לי. יש לציין שהאוכל היה גם טעים להפליא. המסעדה שנמצאת במתחם היא מסעדה חשוכה לחלוטין. נכנסים למסעדה בחושך מוחלט. כל הארוחה מתנהלת בחושך ומלווה במלצרים עוורים. למסעדה קוראים בלקאאוט. סיפר לנו מנהל המתחם על כך שצריך פשוט "להפקיד את חוש הראיה בלוקר למשך כשעה וחצי". חוויה מדהימה מובטחת. יש לציין שהמקום כולו מתנהל על טהרת הכנסותיו בלבד ונעזר גם מתרומות מן החוץ. אני חושבת שזו מצווה להגיע למקום ולהתרשם בעצמכם. גם לשם החוויה שאתם עוברים וגם כדי לתת להם את האפשרות להמשיך להתקיים.

רונית נחמיה
2010-04-15

בנמל יפו מגשימים חלומות. בין ההאנגרים המפויחים ניצב בניין המשמש כביתם של אנשים אשר אינם מסוגלים לשמוע את רחש הגלים, אינם רואים את סירות הדייגים הציוריות על רקע השקיעות האדומות, אינם שומעים את משק כנפי השחקים ואת המולת היום יום העליזה. מהאנשים הללו נגרע מה שעבורנו הוא כל כך מובן מאליו, הם אינם רואים ואינם שומעים. אחד עשר אנשים שחייהם מתנהלים בדממת מוות ובעלטה מוחלטת, ולמרות זאת כמעט מדי ערב הם מופיעים על בימות בארץ ובעולם ומעלים הצגה סוחפת הנוגעת בצופים במקומות הכי עמוקים ברגש. קבוצת "נא לגעת" היא קבוצת התיאטרון המקצועית הראשונה בעולם אשר שחקניה חירשים-עיוורים. אני הוזמנתי להצגה "לא על הלחם לבדו" על ידי חברת מטריקס. המנכ"ל, מוטי גוטמן, שההצגה נגעה בו עד מאוד, החליט לרכוש אותה למופע אחד אליו הגיעו מוזמנים של החברה. ההצגה מתרחשת במאפיה, סביב ציר הזמן של לישת בצק, התפחתו ואפייתו על הבמה עבור הצופים. השחקנים משתפים אותנו בהבזקי זיכרונות וכמיהות אשר הם כפצצות חודרות שריון, הם חודרים היישר לליבנו ומטלטלים אותו בין מציאות לדמיון ותמיד מחזירים אותו אל הדבר הבסיסי, אל הלחם, אל הגעגועים לבית. בין רסיסי החלומות ניתן למנות את יורי החולם להתחתן, את גניה המנגנת לנו את "תכול המטפחת" ואת בת שבע היפה שסיפרה לנו שבהיותה בת 15, עוד לפני שהתעוורה, נהגה להביט בתמונות של נשים יפות בעיתון ולחלום שגם עליה יכתבו כך יום אחד... אז אני רוצה להגשים כאן את חלומה...גם הד'מרקר קפה הוא סוג של עיתון... במהלך כל ההצגה בכיתי, לא בדמעות שרואים אלא בלב. ישבתי בשורה הראשונה, מטר וחצי מהם ומידי פעם עצמתי עיניים כדי להזדהות עם האפלה שהם שרויים בה. אבל זו סתם רגישות היתר שלי. אל תטעו לדמות הצגה דיכאונית, נהפוך הוא...מדובר בהצגה קולחת, מצחיקה ומשעשעת עד מאוד, מרבית הזמן תשבו כשחיוך גדול נסוך על פניכם וניחוחות הלחמים הנאפים בתנורים הגדולים באפכם ... ההצגה עומדת בכל אמות המידה הנדרשות מתיאטרון טוב. הקאסט מפליא במחויבות, בנתינה ובסחף האמוציונאלי אשר הוא יוצר, והתסריט בנוי ברוח התיאטרון המודרני הבונה את חומרי ההצגה תוך טשטוש גבולות בין אשליה למציאות. חיים גורי כתב עליהם: "הם שחקנים עם כשרון גאוני, בעלי חוש הומור גאוני וסרקזם שלא עבר לרגע לקיטש..." עם תום ההצגה הכירו לי את השחקנים ואת עדינה טל- הבמאית ילידת שווייץ. אישה עם אור גדול בעיניים שבנתה במשך שנים את המופעים הבימתיים של הקבוצה, והיא אומרת שמאז שהכירה אותם השתנו חייה. לכו להצגה הזו משום שהמרכז הזה נלחם על חייו. לכו להצגה הזו משום שהם אינם רוצים להישאר לבד בחושך. אבל באמת, לכו להצגה הזו, לא כדי לתרום להם, אלא למען עצמכם. בתום ההצגה תקבלו פרופורציות אחרות על החיים, על מה באמת חשוב, על רגעי החסד הקטנים שיש לנו ועל החומרים מהם עשויים החלומות. אחד עשר השחקנים פותחים לנו צוהר, לאחר מכן חלון ואז דלת ענקית אל תוככי נפשם וליבם, ובמסע הזה, אשר אנו עוברים יחד איתם, אנחנו מגלים מחדש כל מיני פינות בלב שלנו שכהו, האפילו ודהו. בזכות אנשי החושך והדממה נשפכים לתוך הלב שלנו אור גדול וקולות שירה. מיכל כרמי מנהלת זירת התעסוקה http://michalcarmi.cafe.themarker.com

מיכל כרמי
2010-04-15

מרכז "נא לגעת" שממוקם בנמל יפו הוא במה לשחקנים חרשים-עוורים. כן, גם וגם. בתיאטרון חברים 11 שחקנים, הפותחים לקהל צוהר אל עולמם - עולם של חושך ודממה. כעוורים -חרשים מתקשרים השחקנים עם העולם החיצון בעיקר באמצעות כפות ידיהם. ועל מגבלותיהם החושיות מתווספת עוד מגבלה: בני שיחם יכולים להיות רק כאלו המכירים את שפת הסימנים במגע (כלומר על הגוף). במהלך ההצגה אופים השחקנים על הבמה לחם, ותוך כדי תהליך האפיה הם מביאים מחוויות היום יום שלהם, הבדידות, שברי החלומות, השאיפות והתקוות. השילוב בין התוכן, דרך הבעתו והמציגים עצמם - מעצים את החוויה הרגשית שעוברת על היושבים בקהל, וללא ספק מציף המון מחשבות ופחדים, וגורם לבטן 'להתהפך' יותר מפעם אחת. אך למרות הנושא הכואב, ההצגה מתובלת בלא מעט הומור והשחקנים אשר על הבמה - מלאי חן. חלקם הפתיעו אותי בתנועתיות המדהימה שלהם, חלקם כבשו אותי בחיוכם הרחב, מאיר הפנים. אני שואלת את עצמי איך, איך אדם הנתון במציאות חיים שכולה אפלה ודממה יכול לגעת כך ברגש השמחה. ומאידך אני חושבת, שאדם שאינו רואה חיוכים על פני הזולת, ואינו שומע אף פעם בת צחוק - מביא פה את הבעתו שלו נטו, בצורה הנקיה והטהורה ביותר, היישר מתוך גופו דרך פניו אל תוך הלבבות בקהל. תהליך החזרות נמשך שנתיים! השחקנים לא מתמודדים רק עם לימוד הטקסטים, או הכוריאוגרפיה, או אפילו המשחק (יש כמה שהראו יכולות משחק בלתי רגילות. לא נתפס איך הם עושים את זה מבלי לדעת איך באמת הם נראים ואיך באמת הם נשמעים). שכן השחקנים צריכים ללמוד את הבמה על בוריה, להכיר בה כל סנטימטר, להיות מודעים להתרחשויות המקבילות על הבמה, להיות מתואמים האחד עם השני. אחת הטכניקות למשל, היא תיפוף במקביל על מספר תופים במספר מקומות על הבמה - כסימן למעבר סצנה. השחקנים חשים את הוויברציות ומתפקדים על פי סימנים אלו. אגב - בסצנות מסויימות ישנו "צל" צמוד לכל שחקן: מתרוגמן המלווה אותו בדרכו על הבמה, ומתרגם לו התרחשויות באמצעות מגע. מרשים לראות את זריזות השיחה, ועוד יותר את הקשר האנושי, הבין אישי המתרחש באמצעות המגע, שהאדם הרואה והשומע מייחס לו משמעויות אחרות וקודים אחרים. כמו כן יש תרגום לכל אורך ההצגה לשפת הסימנים, והקרנת טקסט והקראתו בחלקים בהם השחקנים רק בתנועה. אחד מרגעי השיא בהצגה מתרחש לקראת הסוף, כאשר הקהל מתבקש להצטרף לשיר הנושא - והפעם בתנועות. המתרגמים על הבמה מראים מספר מילים מן הפזמון וכך יושב כל הקהל ושר בשפת הסימנים. השם "לא על הלחם לבדו" מתקשר לתוכן: אפיית הלחם בזמן ההצגה - מהלישה ועד לגמר האפייה - יוצרת יחידת זמן משותפת לשחקנים ולקהל. אבל השם מתקשר גם לרעיון ה'רוח' בחיי הפרט. וכמה שהרוח הזו בעלת עוצמה בקרב חברי הקבוצה! אני חייבת לציין שלאחר הצפיה בהצגה זו יוצאים אחרת - פתאום כל כך הרבה דברים קטנים שמובנים מאליהם ולא שמים לב אליהם, הופכים רבי משמעות. אני מניחה שאפשר להוסיף ולכתוב על ההצגה עוד. אני מניחה גם שהבנתם כבר, שאני ממש ממליצה! והקבוצה, אגב, יוצאת כדרך קבע למדינות שונות בעולם, וזוכה גם שם להכרה והוקרה. במרכז "נא לגעת" עומד בית קפה לרשות המבקרים, אשר כל מלצריו חרשים, וכן מסעדת חושך מצוינת, בה כל המלצרים עוורים. לא יצא לי לשבת במסעדה, אך כאלו שעשו זאת מדווחים על חוויה מיוחדת במינה. בנוסף, מתקיימות במקום סדנאות למבוגרים וילדים במגוון תחומים, הקשורים בנושא. בין השאר - סדנה לשפת הסימנים.

שירלי ק.
2010-04-15

בשמי ובשם כל עובדי "מדיטק" אני רוצה להגיד תודה על ערב איכותי ומשמעותי שחווינו במרכז נא לגעת. התמודדנו עם החושך ועם עולם הדממה, נחשפנו לעולמות חדשים מעניינים ואיכותיים, זכינו ליעוץ מקצועי, לשרות אדיב ואיכותי, לקבלת פנים נעימה ולארוחת ערב טעימה. יצאנו מהערב שבעים בגוף ובנפש. תודות לכרמל וללורינה שהקשיבו, התאימו ודאגו לבנות לנו ערב מוצלח ומהנה. תודות לצוות המלצרים והמדריכים שפתחו בפנינו את עולמם, שדאגו שלא נרגיש שונים. עלו והצליחו.

אסתי שמעוני.
2010-03-24