אופים חלומות פשוטים "על במה רחבת ידיים, בתפאורה נהדרת של מאפייה ביתית עתיקה וציורית (שנבנתה בידי מאיר בן חקון ואלון לוי), יושבים אחד- עשר שחקנים ולשים בצק. כל אחד מספר על עצמו בתורו.. לאחר ההצלחה המרשימה של ההפקה הראשונה של תיאטרון "נא לגעת", "אור שומעים בזיג זג", מעלים השחקנים כעת, לאחר שנתיים של חזרות את "לא על הלחם לבדו". כשרואים את המופע הזה ומקשיבים לחלומות הפשוטים שיש לאנשים המדהימים הללו, מתחילים להעריך את כל הדברים הקטנים שאנו זוכים בהם יום יום מן ההפקר. ההצגה פועלת על כל החושים. יחד, הם מציגים מצבים נעימים וקומיים, נותנים מונולגים מרשימים ומרגשים- על מאוויהם, על היחסים החברתיים שלהם, על משפחתם ובעיקר על חלומותיהם". (דיקלה ד. גל-עד, 22.2.08, נשים)
טעימה עיוורת מדהים כמה למדתי מחוויית הבישול במסעדת החושך של מרכז "נא לגעת", שבה מוגשות המנות בחשיכה, על-ידי מלצרים עיווריםלפני זמן-מה פנו אליי ממרכז "נא לגעת" ביפו, מרכז ובימת תיאטרון לחירשים-עיוורים, בבקשה לבוא ולבשל ארוחה מיוחדת במסעדה החשוכה שלהם, בלאק אאוט. במסעדת החושך הייחודית הזו מוגשות המנות בחשיכה מוחלטת, על-ידי צוות של מלצרים עיוורים. הסכמתי מיד, כמובן. גם בגלל המטרה הטובה, גם מפני שהרגשתי ייסורי מצפון על כך שעדינה, במאית ההצגה, הזמינה אותי כל-כך הרבה פעמים לבוא לראות את ההצגה "לא על הלחם לבדו" שמועלית במרכז, ולא באתי. לא פיניתי ולו ערב אחד קטנטן כדי לראות את בני טיפוחיה של עדינה.
בהצגה, 11 שחקנים חירשים-עיוורים לוקחים את הקהל למסע אל עולמם המיוחד, תוך כדי שהם אופים לחם. לשים, מתפיחים ואופים, כפי שעשיתי במשך שנים ארוכות. לא יודע למה לא באתי. אולי מפני שבאופן בלתי מודע לא רציתי לראות את העיוורון שתקף אותי במאפייה, ולא רציתי להיזכר בכך. הלכתי הלאה.
אבל לבשל במרכז באתי ברצון. אולי משום שריתק אותי לבשל אוכל שלא יראו אותו. לפני שהתחלתי נכנסתי למסעדה החשוכה, שהייתה ריקה באותו זמן. התיישבתי לאחד השולחנות, כדי לנסות ולהרגיש מה הסועדים שלי יחושו. תחושה מוזרה של עלטה מוחלטת אפפה אותי. לא חשיכה של חדר שינה בלילה, אחרי שמכבים את מנורת הקריאה ומסתכלים על התקרה. לא חושך של לילה חורפי ביער אפל. עלטה כזאת שלא רואים בה ולו את צללית כף היד כשמקרבים אותה לפרצוף. חושך שלא מכירים. המחשבה שאת האוכל שאכין יאכלו אנשים בתוך העלטה הזאת החדירה בי מוטיבציה. נראה לי מעניין לבדוק אם אנשים באמת מזהים טעמים בלי לראות מה הם אוכלים. טעימה עיוורת, כמו שאנחנו הטבחים אומרים.
למנה הראשונה החלטתי להכין תרד טורקי. גם מפני שעכשיו ימיו היפים ביותר והוא גדול, רך ועסיסי, וגם משום שהטקסטורה שלו אחרי אידוי קצת דומה למשי עדין. משי של קיסרים. כשהתכנסנו לבישולים בצהרי יום הארוחה המדוברת, גיליתי שאריק, השף של המסעדה במרכז נא לגעת, השיג בשבילי תרד טורקי מפואר שבמפוארים. ולא סתם תרד מפואר - אלא אפילו כשר למהדרין. מתברר שהמהדרין המדקדקים במצוות אוכלים רק תרד טורקי, וזאת משום שעליו של תרד זה צומחים כלפי מעלה, בניגוד לגבעולי התרד האירופי הרגיל, שמשתרעים על-פני האדמה ובאים, רחמנא ליצלן, במגע עם חרקים. את התרד הטורקי מגדלים כך שיש הרבה פחות סכנה שיחדרו אל בין עליו חרקים ותולעים, וכך הוא כשר למהדרין. באו רבנים ותיקנו תקנה קולינרית רצינית, ומעתה השתמשו רק בתרד טורקי (ובעזרת השם יעשו ככה גם לכרובית).
האווירה במטבח הייתה מחשמלת. בישלנו, אידינו, אפינו, והקפצנו והכול תוך כדי הרמת כוסית אחר כוסית של יין מבעבע מקסים. בשלב מסוים כבר היינו די שיכורים, וכשהגיע הרגע לעשות למלצרים את הבריף לפני הארוחה, עטיתי על עצמי ארשת רצינית והופתעתי מכמה שהאנשים האלה, שאינם רואים דבר, יודעים כל פרט על הארוחה, ושהם למדו את התפריט לפני ולפנים. את התרד הגשנו עם גבינת פקורינו צלויה בדבש, שמן זית חדש ומעט צ'ילי וערמונים קלויים. מנה רכה לחלוטין.
אחרי המנה הראשונה נכנסתי למסעדה החשוכה. גלינה, המלצרית הנפלאה, כבדת ראייה עקב בעיה גנטית, הובילה אותי לשולחן של מיקי, שטעם את הארוחה שבישלתי. זה היה מוזר להיכנס לחדר אוכל של מסעדה, כמו ששפים נוהגים לעשות, להסתובב בין השולחנות ולהכיר קצת את האנשים שאוכלים את מה שבישלנו, בלי להיות מסוגל לראות אותם.
מיקי תפס לי את היד, ואמר בהתלהבות שהחצילים היו נהדרים. איזה חצילים, שאלתי. אתה מתכוון לתרד? תמהתי, לא זיהית שזה תרד טורקי? לרגע נחרדתי שהמנה נכשלה לי לחלוטין. אם מיקי, בעל החך המיומן והרגיש, התבלבל בין תרד לחצילים, משהו שם היה מפוספס לגמרי, או שבעצם לא, והמרקם העדין של התרד הזכיר לו את בשר החצילים הרך. ואולי השום ששמתי בלבל אותו, כי הוא רגיל לשום שאני שם בחצילים? ואולי, רק אולי, כשאנחנו לא רואים את מה שאנחנו אוכלים, מאכלים רבים אינם מזוהים אצלנו? מדהים כמה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו את היכולת שלנו לראות דברים. מדהים כמה שהניסיון הזה לימד אותי, שטעמו הירוק של התרד חמקמק ועדין.
יותר מכול נדהמתי מיכולתם של המלצרים העיוורים לנווט בין השולחנות עם הצלחות וכוסות היין, ולהגיש לסועדים את מה שאני מוציא מהמטבח בדיוק מרבי ובצורה מופתית. אנשים מופלאים. בפעם הבאה שאתם מגישים תרד לשולחן, נסו גם אתם את התרגיל הזה, ובקשו מהסועדים לעצום עיניים ולזהות את מה שאתם מגישים.
הפסטיבל, שנוצר מתוך אמונה בכוחו של התיאטרון להפתיע ולעורר ולא רק לבדר, מבקש לשבור את הסטטוס קוו ופונה לקהלים וקהילות שונות ומציע מבט רחב על פני התיאטרון המשתנים.
אנסמבל התיאטרון של מרכז "נא לגעת", שמורכב משחקנים חרשים ועיוורים, יציג בלונדון את "לא על הלחם לבדו", הצגה מטלטלת שזכתה להצלחה מרובה ובמרכזה ההתמודדויות היומיומיות של בעלי מוגבלויות. במקביל, מבקשים מארגני הפסטיבל והקבוצה להעתיק את החוויה הייחודית של מרכז "נא לגעת" ללונדון, ולהפעיל במתחם בו ייערך המופע גם בית קפה עם מלצרים חרשים שמזמינים את האורחים לתקשורת מעבר לשפה המדוברת, וכמו כן חדר חושך שיהווה סימולציה לחוויית העיוורון.
סך הכל, הקבוצה שתצא ללונדון תכיל 45 אנשים בהם שחקנים ומלצרים חרשים-עיוורים ומתורגמנים לשפת הסימנים. הקבוצה תקיים 14 הצגות ומפגשים וסדנאות עם אמנים בריטיים.
השאלה שעלתה שוב ושוב בביקורים שערכו לאחרונה מנהל הפסטיבל ואמנים מלונדון במרכז שלנו ביפו היא איך יכול להיות שאין מרכז שכזה בלונדון או בכל מקום אחר בעולם?", אומרת עדינה טל, המייסדת ומנהלתו האמנותית, "ההחלטה היתה להביא לאנגליה לא רק את ההצגה, אלא את כל הקונספט ורוח המקום, מתוך אמונה בהשפעה ארוכת טווח שתהיה לביקור הזה על העשייה האמנותית והחברתית שם".
עמותת "נא לגעת" הוקמה ב-2002 על ידי עדינה טל וערן גור, והיתה לקבוצת השחקנים היחידה בעולם שמורכבת כולה מחרשים-עיוורים. ההצגה הראשונה של הקבוצה, "אור שומעים בזיגזג", הופיעה בהצלחה רבה בישראל, בקנדה, בשוויץ ובארה"ב וזכתה לביקורות נלהבות. בין היתר הופיע האנסמבל גם באו"ם ועל במת הלינקולן סנטר בניו יורק. מרב יודילוביץ', Ynet
